הזדהות משרד החינוך 
שיר נולדה וגדלה בגדרה, למדה בבית הספר היסודי "גוונים" שם הוקמה לזכרה גינה מוזיקלית, והיתה פעילה בנבחרת הטניס המקומית.
סיפרה עליה אמה, אורלי: מהיום שנולדה, ניסתה שיר לבלוע את העולם. היא היתה תינוקת עצמאית וסקרנית. היא לא נרתעה כשעדן, אחותה הגדולה, ביקשה לשחק איתה במשחקי קופסה שמיועדים לילדים גדולים ממנה. כשגדלה, התעקשה לקחת את האחות הקטנה אגם לגן מדי בוקר. רצתה להספיק לעשות עם שתיהן הכל."
מגיל צעיר נמשכה שיר לספורט: "בכיתה א' שיר נרשמה לחוגים בהתעמלות קרקע, טניס וטאקוונדו", ממשיכה אורלי. "במקביל, ציירה ושרה במקהלת בית הספר. בכיתה ד' ביקשה מנדולינה, כדי שתוכל לנגן בה בהופעות של המקהלה. היא נשמה את החיים מלוא ריאות, רצתה למצות אותם עד תום, כאילו היה רשום לה מלמעלה שהזמן שלה קצוב".
מספר חיים אביה: "היא היתה ילדה ספורטיבית מאוד, אני כמעט לא זוכר אותה חולה", "היתה לה מודעות לנושא הבריאות … כשראתה את המחנכת שלה בכיתה ב' מעשנת בהפסקה, ניגשה אליה ואמרה לה שזה לא בריא".
אורלי: "היא גם היתה מאוד רגישה. פעם טיילתי איתה ברחוב, וכשראתה מרחוק ילד בוכה, מייד ניגשה אליו והרגיעה אותו. כשחשבה שאני קצת מצוברחת, היתה מכינה לי מיץ ושמה סוכר על שפת הכוס".
בחופש הגדול, רגע לפני שנכנסה לחטיבת הביניים, החליטה שיר לוותר על החוגים שבהם השתתפה והצטרפה לנבחרת הכדורשת לנוער, שהוקמה בגדרה. "חופשת הקיץ היתה עמוסה מאוד עבורה", מספר חיים. "היא התכוננה לחגיגות בת המצווה, הצטלמה לבוק וקנתה בגדים. במקביל, אני והיא נרשמנו לאליפות הטניס בגדרה, שהיתה מיועדת להורים וילדים, וביחד לקחנו את המקום הראשון".
"אני חיה בשביל לצחוק וצוחקת בשביל לחיות" היה המוטו של שיר, שחלתה ונפטרה בטרם עת והשאירה את אוהביה עם הזכרונות והאהבה.
